הגם משה בנביאים? פרופסור ראובן שהם על שירתו של משה

הגם משה בנביאים? או פחד גבהים בשיריו של משה יצחקי

על הספר: נהרות נשאו קולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009

בגלל ההיסטוריה הדפוקה של העם היהודי, הספרות העברית לדורותיה אִמצה לעצמה את דיוקן המשורר-הנביא, "הצופה לבית ישראל". ובשל מחקרי האובססיביים בדמות זו, אני צד את דיוקנו, גם אם הוא נחבא אל הכלים בכל מקום אפשרי. את עקבותיו של "הצופה" הזה ניתן למצוא גם בשירתו של משה, על-אף שעדיין לא מצאנו נביא שכינויו הוא מויש'לה. משה, כמובן, מויש'לה – לא. אף כי אצל ביאליק מצאנו נביא חביב, אופציונאלי, המכונה "שמוליק", לא שמואל, והוא שם רק ילד- ספיח ואם תרצו אפילו "סחיש".

חד וחלק, אינני בא לטעון שהדובר האופייני לשירתו של משה יצחקי הוא הנביא. ההפך הוא הנכון. דוברו האופייני הוא האדם האזרחי, שמעדיף את יום הקטנות, את המקום הקטן, את הצנצנת של ריבת החבושים שהוא רוקח במטבחו על חשבון הנבואה הצופה למרחקים ארוכים, למשל:

בֵּין נבואות נחמה לבין רִבָּה נִרְקַחַת,/ אני מעדיף את רֵיחַ הַגּוּיָבוֹת/ וְהַחַבּוּשִׁים הַמִּתְבּוֹסְסִים עכשיו בַּסִּיר על אש קטנה. בתוך סֻכָּר נוזלי/ מְבַעְבַּעַת תִּקְוָה, חלום נִרְקָם,/[...] וְהַחֵךְ מֵכִין בַּלּוּטוֹת/ לִפְגֹּשׁ נְבוּאָה בְּטַעַם רִבַּת חַבּוּשִׁים/ וְגוּיָבוֹת, שֶׁאֶצֹק לְצִנְצָנוֹת, / שֶׁיְּחֻלְּקוּ/ בַּכִּכָּרוֹת וּבִצְמָתִים מְרֻמְזָרִים,[...]. // בַּיוֹם הזה גם רִבָּה שֶׁמֻּגֶּשֶׁת לַאֲנָשִׁים/ מְרִירִים על פרשת דרכים, היא נבואה./ גם אור צָהֹב בָּרַמְזוֹר הוא נבואה. (יצחקי, משה. 2009: "בין נבואה לריבה", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 47).

משמע, מדובר בהעדפת החולין המנחם, על פני "יום הגדולות" של "אחרית הימים" של "הזמן הקדוש", ההרואי. אבל, גם דובר אזרחי זה, מתקשה לחיות רק את יום הקטנות של נבואה בטעם רבת חבושים. הדובר היצחקי מגלה קרבת משפחה על דרך השלילה לדובריהם של גרינברג ושלונסקי, שהפכו את החול לקודש, בניגוד לדרך המלך של השירה העברית עד זמנם שהפכו את הקודש לחול ואף הרחיקו לכת עד כדי טִמּוּאָה של הקדושה. דוברו האופייני מקדש את הגופני, את חומרי החיים הבסיסיים. דוגמא לכך, בשיר "ההיסטוריה אולי", המתכתב עם "עמל" של שלונסקי שרקעו המקומי, "גלבוע", אינו רחוק מ"אחוזת ברק", ביתו של המשורר, הממוקם בין גבעת המורה לתבור:

הַהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי חוֹזֶרֶת/ אֲנַחְנוּ לֹא. [...]/ אֲנַחְנוּ לֹא הִיסְטוֹרְיָה שֶׁאוּלַי חוֹזֶרֶת/ כְּמוֹ סֶרֶט בְּהִלּוּךְ אִטִּי/ מֻקְרֶנֶת לְאָחוֹר./ רָאִינוּ חֲלוּצִים סוֹלְלִים כְּבִישִׁים כִּרְצוּעוֹת תְּפִלִּין וְחֹנִי מִתְפַּלֵּל לַגֶּשֶׁם. / [...] / כְּבָר הִתְפּוֹצַצְנוּ עַל הַר, הִנַּחְנוּ / מִטְעָן חוֹרֵג עַל בַּיִת, הִתְעַקַּשְׁנוּ לִגְזֹל/ נַחֲלוֹת קְדוּמִים מְדַמְּמוֹת, קָשַׁרְנוּ טוֹטְפוֹת / הִיסְטוֹרְיָה שֶׁאוּלַי חוֹזֶרֶת. [...] (עמ' 43).

טקסט זה מתכתב עם שירו הידוע של שלונסקי "עמל":

"הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת/ [..]/ עוֹטְפָהּ אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית/ בָּתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת,/ וכִרְצֻעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים סָלְלוּ כַּפַּיִם " ("עמל" ד', מן המחזור "גלבוע").

מדובר כמובן בהתכתבות שוללת: בעוד הדובר השלונסקאי מקדש את החולין ושר המנון לעמל החלוצי המפרך, המנכס לעצמו את הגלבוע, הנביא היצחקי, הגם שאף הוא מקדש את החולין, כבר מביט אחורה בזעם ונושא משא תוכחה, מעין תוכחת "האזינו", של משה אדון הנביאים, כשהוא מוקיע את עיוותי ההתיישבות ששלונסקי שר לה שירי הללויה, התיישבות שהפכה בימינו להתנחלות מעוותת, לגזל קרקעות ולשפיכות דמים לתאבון.

הצופה העוברי של יצחקי, כמו רבים וטובים לפניו, בורח מן הנבואה או מכחיש אותה, בניגוד לאליהו הנביא ששמע "קול דממה דקה" ונכנס בכל מאודו בשער הנבואה שנפתח לו, דוברו של משה מסרב, כביכול להיכנס:

בַּשַּׁעַר שֶׁנּוֹעַד רַק לִי, לֹא/ נִכְנַסְתִּי/ [...]/ לֹא רָאִיתִי דֶּרֶךְ רַק בַּת קוֹל/ דְּמָמָה דַּקָּה/ בַּיַּעַר אֵלָיו/ נוֹעַדְתִּי וְאֵלָיו/ מֵעוֹלָם לֹא/ הִגַּעְתִּי/ מִמֶּנּוּ לֹא/ יָצָאתִי (יצחקי, משה. 2009: "דרך", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 52).

ההתכתבות עם המודוס הנבואי מתרחשת כבר בספרו השמש יבוא ויפנה. שם הוא מצליף באלוהים לפי מיטב המסורת שראשיתה באברהם, אבי יצחק, מסורת שהפכה לנורמה בשירה העברית החדשה בעיקר מביאליק ("בעיר ההריגה", "על השחיטה" וכדומה). כך למשל בשיר "האם אתה שומע? עבור":

קָדְקֹד שָׁמַיִם כָּאן גַּפְרוּר אֲדָמָה,/ הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? עֲבֹר // אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֱלֹהִים/ אֶת זַעֲקַת הַנִּשְׂרָפִים, הָעוֹלִים אֵלֶיךָ בֶּעָשָׁן.

יש בשיר הדים לשירי התוכחה שנושא דוברו של גרינברג כלפי אלהים ב-רחובות הנהר ולשירו החזק של בארי חזק "ריבונו של עולם". וברוח התוכחה של בן אנוש כלפי אלוהיו, בספר ועל סביבותיו שב (2004), בשיר שכותרתו "שפתי עודן אילמות", פונה הדובר אל צילו ומבקש "מאין יבוא עזרי"? כשהוא תוהה, כמו חנה, אם שמואל, האם יבוא בכלל עזרו מאת המושיע והמשלח האולטימטיבי:

רְאֵה צִלִּי שְׂפָתַי עודן שותקות אבל/ עודן נעות [כמו שפתי חנה, אמו של שמואל בשילה: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵע] לִשְׁאֹל האם בכלל יבוא/ עֶזְרִי, עוֹשֶׂה שָׁמַיִם אולי הוא נָם/ עָיֵף מֵהַקְרִיאוֹת הנואשות על חוף הים/ שׁוֹמְרִי, צִלִּי נותר ללא אֲנִי ורגלַי עומדות/ נוטות לָמוּט.

הנה כי כן, במסגרת ההאזנה למקורות וההתכתבות הענפה עימהם, אין זה מפליא שבאחד מערוצי התקשורת ישודרו גם תשדורות המתייחסות אל המודוס הנבואי. אין זה תדר מרכזי, אולי אפילו צדדי, אבל הוא בעל פוטנציאל שאולי אפילו משה יצחקי עדיין אינו מודע לו עד הסוף. כל משורר בעל מצפון, בעל "אני עליון" שלא סולף ועוקם על ידי המקורות, "אני עליון" שחושל על ברכי הספרות העברית ההומניסטית לדורותיה, לא זו הפונדמנטליסטית, (משמע: ביאליק, ברנר ושאר מוכיחי העם הזה ואוהביו) יתקשה לאורך זמן להסתגר בביתו ולרקוח נבואות של ריבת חבושים וגויבות. אמנם אחרי ביאליק, גרינברג ושלונסקי מתקשה השירה הנבואית להרים ראש. אבל ניצניה בכל זאת נִרְאּים ב"אחוזת ברק" שליד שירת דבורה וחנה, ולכן אני תוהה: מה עוד צריך לקרות בארץ הזאת כדי שמשה יצחקי יצטרף באופן רשמי אל המועדון הרשמי של "הצופה לבית ישראל"? עד כמה פחד הגבהים שלו ימשיך ויחסום את דרכו להיכנס: "בַּשַׁעַר שֶׁנּוֹעַד רק לי", ושבו עדיין "לא/ נכנסתי" ממש, והדגש הוא על התיבה עדיין. כלומר הפוטנציאל קיים, היסודות הונחו, הקול הקורא דווקא משום שהוא "קול דממה דקה", נשמע, תחושת הייעוד קיימת, צריך רק להוציאה מן הכוח אל הפועל, כדוגמת השיר הבא:

בְּכָל חֶרֶב יושבת יוֹנַת "וְכִתְּתוּ"/ בְּכָל מַזְמֵרָה מֻבְלַעַת "וְחֲנִיתוֹתֵיהֶם"/ תחת כל עץ תאנה שמור מקום לְאִישׁ/ בָּאַחֲרִית. והימים נִמְנִים בָּאִים ויוצאים. // את היונה ראיתי אצל יוּנֶס מְמֻלֵּאת/ בְּאֹרֶז, בְּשַׂר כֶּבֶש וּצְנוֹבָרִים, וּכְשֶׁזָמַרְתִּי/ עַנְפֵי גֶּפֶן, נִצְנְצָה הַחֲנִית בְּלַהַב המזמרה. // וּמֵעֵץ הספקתי בְּחַיַי לִקְטֹף תְּאֵנִים/ נוטפות עָסִיס בִּשְׁבִיל להמתיק ימים כָּאֵלֶה/ וַאֲחֵרִים שאין קולם נשמע. (יצחקי, משה. 2009: "אחרית הימים", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 48).

ובין נבואה לנבואה אפשר גם לקנח בריבת חבושים וגויבות, למה לא?

ראובן שהם הוא פרופסור אמריטוס לספרות ושירה עברית מאוניברסיטת חיפה, כיהן בעבר כראש החוג לספרות עברית והשוואתית וכראש החטיבה האקדמית במכללת אורנים.

בימת שיר

שמותינו זכירה ושכחה

זוֹכֶרֶת

מָתַי נֶאֱסַפְנוּ

מְגֹרָשִׁים מֵהַגַּן

אֲנִי שׁוֹתֵת וְזָב אֶל חֵיקֵךְ

וְשִׁנֵּי הַנָּחָשׁ זְכוּרוֹת בִּבְשָׂרֵנוּ.

שָׁכַחְתְּ אֵיךְ

הוֹשַׁטְנוּ יַד עִוֶּרֶת

לֶחָלָל לְדַעַת אֱלֹהִים

רַק בְּאֵינוּתוֹ יוֹדְעִים אוֹתוֹ

אוֹבְדִים בַּחֲלָלוֹ.

שְׁמוֹתֵינוּ זְכִירָה וְשִׁכְחָה

לִבְרָכָה כְּמוֹ יַעֲקֹב לְרָחֵל וְלֵאָה

וְרוּחַ קָדִים חוֹרֶשֶׁת

שְׂפָתַיִם מִתְלַבְּנוֹת

זוֹכֶרֶת מָתַי

בְּשַׁעֲרֵי דִּמְעָה צִיְּרוּ

קְלַסְתֵּרוֹן לְגוּפִים נוֹדְדִים

בְּמַסָּע מִדְבָּרִי בְּצֵל נֶעֱדָר,

כַּמָּה שָׁנִים תָּעִינוּ כָּךְ

מְחַפְּשִׂים עֵץ אוֹ לְפָחוֹת עֲלֵה תְּאֵנָה

מדרש חדש על שירו של יהודה עמיחי: 'היהודים'

משה יצחקי[1]
"

אני לא מכיר אותך ואת לא מכירה אותי אבל אנחנו העם היהודי"[2]
מדרש על שירו של יהודה עמיחי 'היהודים'



בשיר שכותרתו "היהודים" , מתמצת יהודה עמיחי לתוך קפסולה שירית כמה מהמפתחות שיש בהם לסייע בפענוח צופן ה'עמיות היהודית'. אם נרד לשורשי הצפנים שמפוזרים בשיר, יהיה לאל ידינו להעמיק חקור בשאלת מהותה ומיהותה של העמיות שעמימות רבה אופפת אותה כערפל. חשיפת צפנים אלה עשויה להציע כלים וכוונון של מפתחות להעמקת תודעת העמיות והוראתה בקרב החברים המזדהים והבלתי מזדהים עם מועדון העם היהודי, ואולי אף ליצור דיאלוג בין אלו לאלו. השיר בכללו יכול להוות מקור לשיח, לימוד ודיון מעמיקים, משום שהוא מתייחס למודלים של עמיות, שיש בהם כדי לשקף מציאות, כמו גם לעצב תודעה באשר למודלים חדשים. היריעה קצרה מכדי לעמוד בפרוטרוט על כל בתי השיר, על כן אבחר רק מספר מוטיבים מהבתים השונים, כדי לצייר תמונה רחבה יותר: הבית הראשון בשיר מציג את היהודים כדמויות סבילות, כמוצג מוזיאוני: "כְּמוֹ תַּצְלוּמִים מֻצָּגִים בְּחַלּוֹן רַאֲוָה". תצלומים עכשוויים ותצלומים משוחזרים, וְלִפְעָמִים בָּאִים וְשׁוֹבְרִים אֶת הַחַלּוֹן/ וְשׂוֹרְפִים אֶת הַתְּמוּנוֹת. וְאָז מַתְחִילִים/ לְצַלֵּם מֵחָדָשׁ וּלְפַתֵּח מֵחָדָשׁ/ ולְהַצִּיג אוֹתָם שׁוּב כּוֹאֲבִים וּמְחַיְּכִים". בית זה מתאר במובן ידוע ורחב את הממד ההיסטורי, הגלותי - פאסיבי בו היהודים מוצגים ומזוהים באמצעות תמונות, לא כבני אדם חיים, אלא על פי תמונתם, ועל פי מחזור וטקסי מעגל החיים היהודיים, מלידה עד מוות: תינוקות, בר מצווה, וחתונה, כולם טקסי פרידה עד המוות שאין לו בשיר צילום, אלא בתמונות ובשריפתם.
אלה הם צילומים של בני אדם הכלואים בגן החיות של הציביליזציה המודרנית. זו זווית שהיה נהוג להגדיר באמצעותה את העם היהודי המצוי בסביבה זרה, ניצב פסיבי וחסר אונים מול פורעים מסוגים שונים. בית זה חשוב לטעמי כדי שניזהר לא להגדיר באמצעותו את עצמנו. חשוב שהתמונה הזו תהיה בזיכרוננו, אך חלילה לנו מלאמץ את זהותנו והגדרתנו רק על פי תמונות מההיסטוריה המוצגות בחלון ראווה. בחלקו הראשון של הבית השני, היהודים עדיין מצוירים כאובייקטים סטריאוטיפים, ציור אחד מצויר על ידי מתבונן מבחוץ : " רֶמְבְּרַנְדְּט צִיֵּר אוֹתָם חֲבוּשֵי תַּרְבּוּשִׁים/טוּרְקִיִּים בִּיפִי זָהָב מוּעָם"./ וציור אחד מצויר על ידי מתבונן מבפנים: "שָׁגָל צִיֵּר אוֹתָם מְרַחֲפִים בָּאֲוִיר"./ ציורו של רמברנדט משייך את היהודים לאזור גיאוגרפי על גבול אסיה אירופה, ליהודים אלה זהות שאולה, הם מחופשים לאחרים, אין להם זהות משלהם, וגם זהות זו שזהבה הועם מרמזת כי ירדו מגדולתם. שורה זו מחייבת לשאול על מיהות ומהות העם היהודי, כמו גם שאלת הנראות, היינו מה משקל מבטו של האחר בעיצוב זהותנו העצמית. שגאל מרמז אולי על הממד החסר בחיי היהודים, הוא הממד הקרקעי. והרי סוגיה לבחינת אחד היסודות הנתונים בויכוח מאז ימי קדם, שאלת מקומה של הארץ, של האדמה, של הטריטוריה בהגדרת זהותו ומהותו של העם היהודי. בשורות הבאות מתרחש מפנה חשוב בשיר: " וַאֲנִי מְצַיֵּר אוֹתָם כְּאָבִי וּכְאִמִּי". היינו היהודים והעמיות היהודית מתחילים במעגל ההשתייכות האינטימי והסובייקטיבי ביותר, מעגל המשפחה. רוצה לומר, מי שאינו מכיר את הוריו, לא יוכל להכיר את עצמו, ולא יוכל להנחיל לילדיו תולדות משפחתו. מי שמאבד את הזיכרון האינטימי ביותר, יאבד גם את הזיכרון הקולקטיבי ביותר, ומי שמאבד זיכרון לא יודע את ביתו. והרי לנו נקודה נוספת לשיח עמיות: משפחה ובית, ערכים ויחסים המתקיימים בו. הזיכרון לא נועד רק להנציח את העבר, אלא להוות מערכת קואורדינאטות להתמצאות בהווה וחומר גלם ליצירה לעתיד. על הבסיס הזה נבנה יער העד של העמיות. הרבה משפחות המקימות זיקה אל מעגלי השתייכות רחבים יותר קהילתיים ולאומיים. "הַיְּהוּדִים הֵם שְׁמוּרַת יַעַר עַד/ שֶׁהָעֵצִים בָּהּ עוֹמְדִים צְפוּפִים, וַאֲפִילוּ הַמֵּתִים/ לֹא יוּכְלוּ לִשְׁכַּב. הֵם נִשְׁעָנִים, עוֹמְדִים, עַל הַחַיִּים/ וְאֵין מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם./ רַק הָאֵשׁ תִּשְׂרֹף אֶת הַמֵּתִים מַהֵר יוֹתֵר". שורות אלה אכן סתומות יותר מהקודמות, אולם עמיחי מצייר כאן דימוי מעניין של העם היהודי כיער עד – נצחי. הפרשנות הראשונית המתבקשת תראה ודאי, בשורות אלה, כמו גם בבית הראשון ייצוג של השואה, ויהיה למי שיפרש כך על מה להסתמך, אבל אין לדעתי להסתפק רק בפרשנות הרואה בשיר שיקוף מציאות שהייתה, אלא לנסות ולראות גם את הרמזים לביטוי שירי הרומז גם למתבקש ממציאות זו. יער עד זה יתקיים בתנאי שתהיה זיקה בין ההווה החי לבין העבר המת, ובזיקה הזו יש עוצמה, אבל יש בה גם מועקה וסכנה גדולה : התלות בין החיים והמתים כל כך גדולה עד שנחוץ כוח חיים גדול, כדי לא ליפול לבור המתים ההיסטורי בשעה שהמתים נשרפים. יש להפעיל בו זמנית שני כוחות, אחד הזוכר את התלות הגדולה בין המתים לבין החיים, והשני יכולת השכחה וההתנתקות מתלות זו. בנקודה זו בה המתים נשרפים, יש לגייס את כל משאבי הגוף והרוח כדי לא ליפול לבור יחד עם המת, למקום בו נשען החי על המת, וכאן אפשר לדבר על ערבות הדדית וסולידאריות אשר תיצור רשת תמיכה לשותפים ביער העד. בתמונה זו מוצגת צלע נוספת, המהווה נדבך חשוב אליבא דעמיחי להגדרת הזהות וההשתייכות, הצלע של אלוהים.
לאלוהים פנים רבות בהיסטוריה היהודית, הוא אחד המגדירים והמזהים את העם היהודי כעם. אבל אצל עמיחי בניגוד לתפיסות תיאולוגיות ופילוסופיות בדבר זהותו של האל, אלוהים של עמיחי הוא הארוס הבלתי נראה אבל המורגש מאד. בריח "כְּמוֹ בֹּשֶׁם שֶׁל אִשָּׁה יָפָה שֶׁעָבְרָה פַּעַם/ עַל פְּנֵיהֶם וְאֶת פָּנֶיהָ לֹא רָאוּ,/ אַךְ בָּשְׂמָהּ נִשְׁאַר, מִינֵי בְּשָׁמִים,/ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׁמִים ".
התיאור הזה של אלוהים כבושם של אישה שמתגעגעים אליו, מציב כאן נדבך נוסף ומהותי ביותר בפאזל הזה המרכיב את תמונת העמיות. נוכחותו כארוס משרטטת מחדש את מארג היחסים בין האדם לבין אלוהיו. עמיחי נשען כאן על מודל המצוי בשיר השירים ובו מתוארים היחסים בין אדם לאלוהים כיחסי אהוב ואהובה העורגים ומשתוקקים זה לזו וזו לזה. גם שם בשיר השירים אין בסופו של דבר מימוש של הארוס, אבל אי המימוש יוצר געגועים והשתוקקות מתמדת. ראוי לציין כי הזמן המתואר בבית זה מיוצג על ידי פסוק הנאמר בזמן ההבדלה "בורא מיני בשמים". היינו אלוהים כאובייקט מועד לגעגוע, מצוי על קו הגבול המבדיל בין קודש לחול. זהו ממד זמן רגשי בו הנפש מתפשטת מקדושתה ומכינה עצמה לימי החול. רגע זה המכיל זיכרון אשה, עשוי להוות גורם משיכה אל קו התפר נוכח - נעדר זה, גורם משיכה לכל מי שגעגוע בליבו. דימוי זה יכול להוות מודל לעניין עמיות. אם נשכיל למצוא את מטפורת הארוס, את אותו בושם של אשה בעמיות היהודית, ניתן יהיה ללכד סביבו את פזורות גדולות יותר של העם היהודי. אינני מוציא מכלל אפשרות שיהא זה אותו אלוהים שבשירו של עמיחי. אלוהים כזה מאפשר לעצב במישור הארצי מערכות יחסים וקשרים שונה מזו המחנאית, המפלגת, המתבדלת והמתנכרת. זו מערכת יחסים שמרטין בובר כינה אות: "אני-אתה" לעומת "אני – הלז". יחסי "אני –אתה" יכולים להתקיים כאשר אלוהים מהווה את הצפון והמצפון. אלוהים כזה מאפשר להרחיב באופן ניכר את מעגל חברי מועדון העם היהודי, משום שהוא מחזיר את אלוהים שנבעט על ידי יהודים רבים מחוץ למגרש הקיום שלהם. אם מציבים אותו באופן כזה שיש בו יסוד כל כך ארוטי, אזי אלוהים זה לא יהיה רק אלוהי ההלכה, או אלוהי תיקון עולם, או אלוהי ההיסטוריה, אלא הוא יהיה גם זה, וגם זה וגם זה, אלוהי כל אדם המצוי במסע החיים בתוך מציאות כאוטית, מופרטת ומנוכרת. זהו אלוהים יהודי משום ששפת האם שלו ושלנו היא שפת התרבות היהודית. יש להניח שתפיסה פלורליסטית זו מהווה קושי ואתגר רציני למי שמצוי בקצות קשת הגוונים המרכיבים את העם היהודי: החרדים ואולי אף האורתודכסים מצד אחד ואתאיסטים, חילונים וסתם אדישים מצד שני. אבל, כאן ראוי להציב משוואה לשיח ודיון נוקב. על פרשת הדרכים עליה עומד העם היהודי היום, ולמיטב שיפוטי והבחנתי בפרשת דרכים זו, אחת הדרכים קרובה לפי התהום, יש לשאול מה חשוב יותר, האמת האבסולוטית שכמובן אינה קיימת, אלא בעולם האידיאות האפלטוני, אמת המציבה רק דלת כניסה אחת וחדר אחד להשתייכות לעם היהודי, מה ששולל את רוב מניינו ובניינו של הציבור הרואה עצמו כיהודי, או הרחבת הקוד והסיסמא בכרטיס ההשתייכות לעם היהודי, השתייכות אשר תחזק לעניות דעתי את יסודות הקיום ותיתן תנופה גדולה לרנסנס יהודי.
הבית הבא בשירו של עמיחי מחזק את סוגיית הזיכרון והרציפות הנמשכת לאחור עד מצרים: "אָדָם יְהוּדִי זוֹכֵר אֶת הַסֻּכָּה בְּבֵית סָבוֹ./ וְהַסֻּכָּה זוֹכֶרֶת בִּמְקוֹמוֹ/ אֶת הַהֲלִיכָה בַּמִּדְבָּר שֶׁזּוֹכֶרֶת/ אֶת חֶסֶד הַנְּעוּרִים וְאֶת אַבְנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית/ וְאֶת זְהַב עֵגֶל הַזָּהָב וְאֶת הַצָּמָא וְהָרָעָב/ שֶׁזּוֹכְרִים אֶת מִצְרַיִם". ללא עבר אין הווה ואין עתיד, ללא זיכרון אין חזון, וכבר נאמר בספר משלי: "באין חזון יפרע עם" (משלי כט'). מערכת קואורדינאטות של עם נבנית על סמך הזיכרון, אשר באמצעותו הוא גם זוכר את הדרך לביתו, הפרטי והלאומי. המשוררת זלדה[3] כותבת: "לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל/ מְשֻׁלַּחַת כָּל רֶסֶן/ פֶּן יִבְלַע עָנָן/ אֶת הַפַּס הַדָּקִיק שֶׁבְּלִבִּי/ שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרַע ./ אֵין לִי קִיּוּם/ בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי." גם הקיום המוסרי, מותנה בחוויה קולקטיבית, אותה נקודה בזמן שממנה החלו השבטים השונים לבחון את האמנה המשותפת שלהם, את החוקה, ההלכה והאגדה המכוננים את ברית הגורל וברית הייעוד שלהם. כאן מערכת הצפנים פונה אל סמלים, חגים וקודים מוסריים. בבית זה מניח עמיחי לבנים נוספות לשירו הגיאולוגי, לבנים שיכולות לאפשר שיח עמיות שבבסיסו שאלת הסמלים, האתוס והשפה שיהוו בסיס לשיח בין קרובים ורחוקים הגרים בכמה בתים בדירות שונות זו מזו, במקומות שונים בעולם, אך לכולם יהיה אינטרס לשמור זה על ביתו של זה, כי אלה קשורים בטבורם לבסיס משותף וכל נזק שייגרם לבית אחד ישפיע על בית אחר. מהו אותו קשר. ומהו אותו אינטרס? אלה שאלות שראוי להם להתברר באופן תמידי בין דרי הבתים והדירות – הם העם היהודי.
הבית הבא בשירו של עמיחי הולך ומחדד יותר את סוגיית העמיות: "הַיְּהוּדִים הֵם לֹא עַם הִיסְטוֹרִי/ וַאֲפִילוּ לֹא עַם אַרְכֵיאוֹלוֹגִי, הַיְּהוּדִים/ הֵם עַם גֵּיאוֹלוֹגִי עִם שְׁבָרִים/ וְהִתְמוֹטְטֻיּוֹת וּשְׁכָבוֹת וְגַעַשׁ לוֹהֵט./ אֶת תּוֹלְדוֹתֵיהֵם צְרִיכִים לִמְדֹד/ בְּסֻלָּם מְדִידָה אַחֶרֶת". עמיחי מיטיב להגדיר באופן תמציתי את הקוד הגנטי של העם היהודי. ההתבוננויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות, אינן יכולות לספק לנו את תמצית ההוויה של מהם או מיהם יהודים. אלה התבוננויות מרוחקות ואילו התבוננות גיאולוגית מאפשרת לחוש את הסיסמוגרף המצביע על תנודות בהר הגעש הזה ובו היהודים. בהתבוננות זו על העם היהודי דרך הפריזמה של יהודים ולא של יהדות, מצטרף עמיחי לאישים כמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, חיים יוסף ברנר ואחרים ששינו את נקודת המבט בכל הקשור לשאלות העם היהודי. במקום המושג המופשט 'יהדות' הם הציעו להתבונן אל הוויה חיה ונושמת, אינדיבידואלית וייחודית של בני אדם חיים, אל היהודים. במשמעות זו יהדות היא כל מה שיהודים מטעינים לתוך המושג, מטעני רוח, תרבות וקיום. הלבה הגועשת היא בעצם אותם יסודות חיוניים, תוססים וגועשים של חברה המאפשרים המשכיות ותחייה. חלק מיסודות אלה נמצא בטקסטים לאורך הרצף ההיסטורי מהתנ"ך ועד ימינו, בנבואה בשירה, בהגות בהלכה, בספרות ובשירה העברית המודרנית המשוחחת עם השכבות הקדומות. שם נמצא את שירת הנפש של העם. מכאן ניתן ללמוד כי לצורך הבנת הנפש והגוף של הקולקטיב המפוזר ומפורד, הקרוי עם יהודי, יש לחקור את השכבות האנכיות של העם, וכדברי ברל כצנלסון אשר ב1934 כתב את הדברים הבאים[4]: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?" ברל האמין ביוזמתו ובחירותו של האדם לעצב את השכבה הגיאולוגית שלו, לא מתוך הטלת מרות עליו, אלא לפעול בתוך המציאות מתוך בחירה אקטיבית ומחויבות ברוח דברי חז"ל: "לא עליך לגמור את המלאכה, אך אין אתה רשאי להיבטל ממנה". (מסכת אבות ב כ"א.)
אני רואה בבית זה המלצה לא להסתפק בהיסטוריה, ולא בארכיאולוגיה, אלא ראוי ורצוי לחקור גם את הליבה הלוהטת של ההר הזה. חקר הליבה או הלבה הזו יכולים ללמד אותנו כיצד לשרוד וכיצד ליצור, כיצד לשמור וכיצד לחדש. והליבה והלבה מצויים בין היתר במבנים קהילתיים, בצורות חיים שונות, בתקשורת, בעיתונות, בקולנוע בספרות ובאמנות וכיו"ב..
בגלל קוצר היריעה, אני מדלג על בית אחד בשיר ומגיע אל אותו בית מפורסם ואני מצטט את כולו: "לִפְנֵי זְמַן מַה פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה יָפָה,/ שֶּסָּבָה עָשָׂה לִי בְּרִית מִילָה/ זְמַן רַב לִפְנֵי שֶׁנּוֹלְדָה. אָמַרְתִּי לָהּ,/ אַתְּ לֹא מַכִּירָה אוֹתִי וַאֲנִי לֹא מַכִּיר אוֹתָךְ,/ אֲבָל אֲנַחְנוּ הָעַם הַיְּהוּדִי,/ סָבֵךְ הַמֵּת וַאֲנִי הַנִּמּוֹל וְאַתְּ הַנֶּכְדָּה הַיָּפָה/ זְהֻבַּת הַשֵּׂעָר: אֲנַחְנוּ הָעַם הַיְּהוּדִי".
רבים מהמצטטים בית זה כמוטו להגדרת העמיות, מתבססים על המפגש בין שני אנשים שאינם מכירים זה את זה, אך יש ביניהם משהו משותף והוא זה המגדיר את השתייכותם לאותו עם. המשותף על פי שירו של עמיחי הוא סבה של האשה אשר מל את האיש, הדובר בשיר, כשהיה תינוק. זהו מפגש מקרי שסיכוייו להתרחש זהים לסיכוייו לא להתרחש.
כיצד מזהה הדובר של עמיחי את האשה כנכדתו של האיש שמל אותו? עמיחי משרטט כאן מבנה של עם הבנוי במידה רבה על מקריות של מפגש, אולי על דמיון בין הנכדה לסבה שהכניס את הדובר לקהל ישראל באמצעות הברית בבשר. היינו, שלשה דורות משתתפים במפגש, כאשר הדור הראשון הוא הסבא המקשר בין הנימול לבין הנכדה. אפשר היה להסתפק בכך ולומר שהגדרת עמיות כרוכה בחיפוש המכנה המשותף בין אנשים שפערים שונים מבדילים ביניהם, אך משתייכים לאותה קבוצה. אולם עמיחי יוצר כאן תמונה מורכבת יותר. האם היה הדובר פוגש את האשה אם היא לא הייתה יפה? מדוע מציין עמיחי את יופייה של הנכדה זהובת השיער. איזה תפקיד יש כאן ליופי? אני מרשה לעצמי לדרוש כאן מדרש: ילדה זהובת שיער או נסיכה זהובת שיער מופיעה באגדות רבות בהן היא מגלמת את היפה ואת הנאצל, את התום ואת הטוב. זו הנערה הבתולית הניצבת מול סכנות ומכשולים שבסופם היא צולחת אותם בעזרת דמות גואל כלשהו. הסיפור שעובד לסרט: "הנסיכה הקסומה" הוא מקרה מדגים מני רבים.
ניתן היה להעמיק ולפתח כיוון זה ולומר שהמפגש של הנימול היהודי עם האשה היפה זהובת השיער, הוא מפגש גורלי, מפגש שבעקבותיו יש איזו גאולה המחברת בין שני רחוקים.
אולם ברצוני להציע כיוון אחר בו הנכדה, האשה היפה היא הארוס המביא לחיבור, ארוס זה מצוי בדור הצעיר העתיד לשאת הלאה את ברית הגורל ואת ברית הייעוד. האישה היפה היא זו המהווה את התמריץ ואת המניע להגדרת הזיקה, הקשר וההשתייכות וממנה אל המחויבות והאחריות. מוטיב, הפיתוי, התשוקה והארוס ראינו כבר בבית אחר בשיר זה של עמיחי. גם שם הארוס קשור לאשה, אמנם רק לבושם שלה, אך הבושם הוא הנותן לה את הנוכחות. שם הארוס מתייחס ליחסי אדם לאלוהים, כאן הוא מציב את הארוס בזיקה האנושית, במשיכה בין האיש הנימול, הזכר, זה הנושא את הברית על בשרו לבין הישות הנקבית היוצרת חיבור וזיווג בין דורי.
מכאן יוצא שאחד הבסיסים לבניית הווית עמיות יהודית הוא המפגש. מפגש אמיתי מותנה בקיומו של ארוס. הארוס יכול להתקיים כאשר מתפשטים מהגנות ומסיסמאות ופותחים את הלבבות אל האחר, מורידים את הדגלים המכסים על נקודות התורפה ומשוחחים. בשיחה כזו יכולים למצוא את המקשר והמקרב בין שתי ישויות שונות. בשיחה כזו ניתן לבחון מושגים הקשורים למעגל העם. שיחה כזו יוצרת תחושת השתייכות, מחויבות ואחריות. כדי שהדיבור יצליח לברוא דברים חדשים בבחינת דיבור יוצר ובורא נחוצה שפת תרבות משותפת, שפה שבה נברא האתוס העברי היהודי מבראשית ועד שפת הנבואה והכתובים. שפה בה נחתמו הבריתות ברוח ובבשר, באותיותיה נכתבה חוקתו של העם. בשפה הזו מובלע פוטנציאל של יצירה מחודשת שיכולה לחבר בין רחוקים.
"וּמַה בִּדְבַר הָאֱלֹהִים"? חוזר ושואל עמיחי שלש פעמים בשיר, היינו מה מקומו האל בגיאולוגיה הזו. כשפעם הוא מצוי בבושם האשה, פעם הוא מצוי בהסכם הגירושין מגן עדן, שם נקבע מתי ימשיך ויראה את בניו: "רַק פַּעַם/ אַחַת בְּשָׁנָה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים". ובפעם השלישית נשאלת השאלה בעקבות הקשר הנרקם בין הנכדה לבין הדובר. ראוי לשים לב שהמלה "בִּדְבַר" טעונה כפל משמעות. בשפה היומיומית הצירוף 'בדבר האלוהים' יכול להתפרש במשמעות של 'מה בקשר לאלוהים' או 'מה בעניין אלוהים'. אולם 'בדבר האלוהים' מכוון כאן גם לדיבור של אלוהים שהוא הדבר המקודש ביותר באמונה דתית. ועמיחי משיב בשירו:"פַּעַם שַׁרְנוּ/ "אֵין כֵּאלֹהֵינוּ" עַכְשָׁו אָנוּ שָׁרִים, "אֵין אֱלֹהֵינוּ"/ אֲבָל אָנוּ שָׁרִים, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן שָׁרִים". העדרו של אלוהים לא מפסיק את השירה, אלא באופן פרדוכסלי יוצר איזה מודל רליגיוזי הבנוי על מתח שבין כפירה להתגלות דתית חדשה באמצעות השירה.
את המודל הזה ניתן לדעתי להכיל גם על הבניית מושג העמיות ובניית הווית העמיות. כלומר דווקא חווית ההיעדר היא היוצרת את התשוקה ליצירה, משום שיש באדם תמיד איזו משיכה להשלים את החסר בו באמצעות האחר ואפילו באמצעות האין, כנאמר בשיר. על כן האחריות והמחויבות שלנו, כמו של כל דור ודור, לחזור אל המעמד המכונן של העם, אל ליבתו שיש בה שברים ויש בה יצירה ענפה, ומאלה למשוך חוט באמצעות עשרים ושתים אותיות יסוד של השפה העברית, כנאמר בספר יצירה (ב' ט') :"וכולן חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה" אתן להמשיך ולחתור אל שירת עצמנו.


[1] משה יצחקי הוא משורר, ראש החוג לספרות במכללה האקדמית לחינוך 'אורנים', עוסק שנים רבות בחינוך יהודי, יזם וייסד תכניות חינוכיות בנושא עמיות יהודית ב'אורנים' כולל מקבץ ללימודי העם יהודי בימינו במסגרת תכנית 'גוונים' בשיתוף עם הסוכנות היהודית ומשרד החינוך. בין מייסדי קהילת 'ניגון הלב' בנהלל, ובית קהילה 'אל מול תבור' בעמק יזרעאל ומוביל קבלות שבת שם. עורך 'קו נטוי', כתב עת לספרות ולאמנות של מכללת אורנים.
[2] יהודה עמיחי, (תש"ן-1989), גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, שוקן, תל אביב – ירושלים, עמ' 136.
[3] זלדה, (תשמ"ד), שנבדלו מכל מרחק, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ' 14.
[4] ברל כצנלסון, (1975), שנות המחנות העולים א', הוצ' הקבה"מ, ת"א:, 428.


המאמר פורסם בקובץ מאמרים על עמיות יהודית, במסגרת בית הספר ללימודי העם היהודי (מיסודה של קרן נדב), בית התפוצות, תל אביב, תשס"ח.

ערגת הציפור למעופה

הַבֹּקֶר

כְּשֶׁגָּוְעוּ הַקּוֹלוֹת, נָדַמּוּ הַצְּלִילִים

בָּאֲפַרְכֶּסֶת הַקָּרָה, נִקְרְעוּ, נִתְלְשׁוּ כְּנָפַי,

אָז יָדַעְתִּי בִּידִיעָה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ

אֶת עֶרְגַּת הַצִּפּוֹר לִמְעוֹפָהּ

יָדַעְתִּי אֶת מוֹתָהּ

מולדת

לְאָן נֶעֶלְמוּ מִלִּים כְּמוֹ גּוּף
רִאשׁוֹן - רַבִּים אוֹמְרִים מוֹ
לֶדֶת שֶׁהַרְבֵּה בָּנוּ בָּהּ בִּנְיָ
נִים בִּזְמַן עָבָר, קוֹרְעִים אוֹתָהּ לְנִגְ
זָרוֹת בְּהוֹוֶה מְמֻשָּׁךְ עַל מַפַּת דְּרָכִים שֶׁאֵין לָהֶן זְמַן
עָתִיד. מוֹלֶדֶת שֶׁרַבִּים חָצוּ
יָהּ. לְאָן נֶעֶלְמוּ רַבִּים מִגּוּף
אֶרֶץ שְׁסוּפָה שְׁסוּעָה שְׁסּוּ
יָהּ. כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִטְעָנִים מִתְ
פּוֹצְצִים, מִתְעַנִּים עֲנִיִּים וְקֹטֶר הַמָּוֶת
וְקֹטֶר הָעֹנִי מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ כְּמוֹ
הַקֹּטֶר הַמִּתְעַגֵּל בְּמַיִם שֶׁזָּרַק אֶחָד
אֶבֶן בְּגוּף שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי בְּגוּף רִאשׁוֹן
רַבִּים נָפְלוּ לַבּוֹר שֶׁפָּעֲרָה מוֹלֶדֶת חֵצִי הֵם
חֲצִי יָהּ בְּאֶרֶץ פּוֹרַחַת
נִשְׁמָתָהּ צִיָּה

בקרוב ספר שירה חדש: נהרות נשאו קולם

יופיע על דף אחורי

"... לְהַפְשִׁיט עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ/ מִקְּלִפַּת הַמִּלִּים וְלָשִׂים/
כְּטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינַי, עַל זְרוֹעִי/ כַּלָּנִית אֲדֻמָּה, לִזְכֹּר הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ/
כָּךְ: לְרַשְׁרֵשׁ בְּשָׁרְשֵׁי הַשָּׂדֶה וְלִהְיוֹת/ כְּמִקְלַעַת פְּקָעִים, לְהָנֵץ פְּטוֹרֵי צִיצִים
יְרֻקִּים כַּעֲצֵי דַּעַת הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְלִדְחֹק/ בָּאַהֲבָה שֶׁתְּכַלְכֵּל אֶת הַשּׁוּרָה/ וּתְקַלְקֵל

שירי ספרו הרביעי של משה יצחקי משוחחים רובם עם השורות ממזמור תהילים צ"ג :
"... נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂא וּנְהָרוֹת דָּכְיָם/ מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם..."
השירים במעשה מדרש יוצר, עוקרים את צירופי האותיות, המילים וזיקתן הכבולה ממקומם, ונוטעים אותן בסביבה ובהקשר חדשים המטעינים את החולין, את החולשות האנושיות, את ערגוניו וכיסופיו של האדם העומד לנוכח משברי הים באיזה ממד רליגיוזי. 'נהרות נשאו קולם' מזמין את הקוראים להקשיב לקולות הרוח האנושית, לקולות המים, האדמה והשמיים וללכת בעקבות הקולות אל האנושיות הפשוטה. שירי הספר ממשיכים ובונים שפה דיאלקטית המאפיינת את שירתו של משה יצחקי, שירה שיש בה קיום בו זמני של רבדים שונים ולכאורה סותרים, בין חולין לקדושה, בין אנשים של ההווה לבין דמויות ואירועים מההיסטוריה היהודית והכללית, בין 'הכאן' למקומות אחרים, דיאלקטיקה הניזונה בעיקרה מן ההומאניות של המבט הבורא את השירה.


משה יצחקי משמש כראש החוג לספרות ומבע יצירתי במכללת אורנים, עורך עמית של כתב עת לספרות ואמנות 'קו נטוי' של המכללה. ספריו הקודמים: שב אל האין בהוצאת 'אופיר', השמש יבוא ויפנה בהוצאת 'מחברת שדמות' ו'על סביבותיו שב' בהוצאת הקיבוץ המאוחד'.

הוצאת הקיבוץ המאוחד