יום רביעי, 29 באפריל 2009

מדרש חדש על שירו של יהודה עמיחי: 'היהודים'

משה יצחקי[1]
"
אני לא מכיר אותך ואת לא מכירה אותי אבל אנחנו העם היהודי"[2]
מדרש על שירו של יהודה עמיחי 'היהודים'



בשיר שכותרתו "היהודים" , מתמצת יהודה עמיחי לתוך קפסולה שירית כמה מהמפתחות שיש בהם לסייע בפענוח צופן ה'עמיות היהודית'. אם נרד לשורשי הצפנים שמפוזרים בשיר, יהיה לאל ידינו להעמיק חקור בשאלת מהותה ומיהותה של העמיות שעמימות רבה אופפת אותה כערפל. חשיפת צפנים אלה עשויה להציע כלים וכוונון של מפתחות להעמקת תודעת העמיות והוראתה בקרב החברים המזדהים והבלתי מזדהים עם מועדון העם היהודי, ואולי אף ליצור דיאלוג בין אלו לאלו. השיר בכללו יכול להוות מקור לשיח, לימוד ודיון מעמיקים, משום שהוא מתייחס למודלים של עמיות, שיש בהם כדי לשקף מציאות, כמו גם לעצב תודעה באשר למודלים חדשים. היריעה קצרה מכדי לעמוד בפרוטרוט על כל בתי השיר, על כן אבחר רק מספר מוטיבים מהבתים השונים, כדי לצייר תמונה רחבה יותר: הבית הראשון בשיר מציג את היהודים כדמויות סבילות, כמוצג מוזיאוני: "כְּמוֹ תַּצְלוּמִים מֻצָּגִים בְּחַלּוֹן רַאֲוָה". תצלומים עכשוויים ותצלומים משוחזרים, וְלִפְעָמִים בָּאִים וְשׁוֹבְרִים אֶת הַחַלּוֹן/ וְשׂוֹרְפִים אֶת הַתְּמוּנוֹת. וְאָז מַתְחִילִים/ לְצַלֵּם מֵחָדָשׁ וּלְפַתֵּח מֵחָדָשׁ/ ולְהַצִּיג אוֹתָם שׁוּב כּוֹאֲבִים וּמְחַיְּכִים". בית זה מתאר במובן ידוע ורחב את הממד ההיסטורי, הגלותי - פאסיבי בו היהודים מוצגים ומזוהים באמצעות תמונות, לא כבני אדם חיים, אלא על פי תמונתם, ועל פי מחזור וטקסי מעגל החיים היהודיים, מלידה עד מוות: תינוקות, בר מצווה, וחתונה, כולם טקסי פרידה עד המוות שאין לו בשיר צילום, אלא בתמונות ובשריפתם.
אלה הם צילומים של בני אדם הכלואים בגן החיות של הציביליזציה המודרנית. זו זווית שהיה נהוג להגדיר באמצעותה את העם היהודי המצוי בסביבה זרה, ניצב פסיבי וחסר אונים מול פורעים מסוגים שונים. בית זה חשוב לטעמי כדי שניזהר לא להגדיר באמצעותו את עצמנו. חשוב שהתמונה הזו תהיה בזיכרוננו, אך חלילה לנו מלאמץ את זהותנו והגדרתנו רק על פי תמונות מההיסטוריה המוצגות בחלון ראווה. בחלקו הראשון של הבית השני, היהודים עדיין מצוירים כאובייקטים סטריאוטיפים, ציור אחד מצויר על ידי מתבונן מבחוץ : " רֶמְבְּרַנְדְּט צִיֵּר אוֹתָם חֲבוּשֵי תַּרְבּוּשִׁים/טוּרְקִיִּים בִּיפִי זָהָב מוּעָם"./ וציור אחד מצויר על ידי מתבונן מבפנים: "שָׁגָל צִיֵּר אוֹתָם מְרַחֲפִים בָּאֲוִיר"./ ציורו של רמברנדט משייך את היהודים לאזור גיאוגרפי על גבול אסיה אירופה, ליהודים אלה זהות שאולה, הם מחופשים לאחרים, אין להם זהות משלהם, וגם זהות זו שזהבה הועם מרמזת כי ירדו מגדולתם. שורה זו מחייבת לשאול על מיהות ומהות העם היהודי, כמו גם שאלת הנראות, היינו מה משקל מבטו של האחר בעיצוב זהותנו העצמית. שגאל מרמז אולי על הממד החסר בחיי היהודים, הוא הממד הקרקעי. והרי סוגיה לבחינת אחד היסודות הנתונים בויכוח מאז ימי קדם, שאלת מקומה של הארץ, של האדמה, של הטריטוריה בהגדרת זהותו ומהותו של העם היהודי. בשורות הבאות מתרחש מפנה חשוב בשיר: " וַאֲנִי מְצַיֵּר אוֹתָם כְּאָבִי וּכְאִמִּי". היינו היהודים והעמיות היהודית מתחילים במעגל ההשתייכות האינטימי והסובייקטיבי ביותר, מעגל המשפחה. רוצה לומר, מי שאינו מכיר את הוריו, לא יוכל להכיר את עצמו, ולא יוכל להנחיל לילדיו תולדות משפחתו. מי שמאבד את הזיכרון האינטימי ביותר, יאבד גם את הזיכרון הקולקטיבי ביותר, ומי שמאבד זיכרון לא יודע את ביתו. והרי לנו נקודה נוספת לשיח עמיות: משפחה ובית, ערכים ויחסים המתקיימים בו. הזיכרון לא נועד רק להנציח את העבר, אלא להוות מערכת קואורדינאטות להתמצאות בהווה וחומר גלם ליצירה לעתיד. על הבסיס הזה נבנה יער העד של העמיות. הרבה משפחות המקימות זיקה אל מעגלי השתייכות רחבים יותר קהילתיים ולאומיים. "הַיְּהוּדִים הֵם שְׁמוּרַת יַעַר עַד/ שֶׁהָעֵצִים בָּהּ עוֹמְדִים צְפוּפִים, וַאֲפִילוּ הַמֵּתִים/ לֹא יוּכְלוּ לִשְׁכַּב. הֵם נִשְׁעָנִים, עוֹמְדִים, עַל הַחַיִּים/ וְאֵין מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם./ רַק הָאֵשׁ תִּשְׂרֹף אֶת הַמֵּתִים מַהֵר יוֹתֵר". שורות אלה אכן סתומות יותר מהקודמות, אולם עמיחי מצייר כאן דימוי מעניין של העם היהודי כיער עד – נצחי. הפרשנות הראשונית המתבקשת תראה ודאי, בשורות אלה, כמו גם בבית הראשון ייצוג של השואה, ויהיה למי שיפרש כך על מה להסתמך, אבל אין לדעתי להסתפק רק בפרשנות הרואה בשיר שיקוף מציאות שהייתה, אלא לנסות ולראות גם את הרמזים לביטוי שירי הרומז גם למתבקש ממציאות זו. יער עד זה יתקיים בתנאי שתהיה זיקה בין ההווה החי לבין העבר המת, ובזיקה הזו יש עוצמה, אבל יש בה גם מועקה וסכנה גדולה : התלות בין החיים והמתים כל כך גדולה עד שנחוץ כוח חיים גדול, כדי לא ליפול לבור המתים ההיסטורי בשעה שהמתים נשרפים. יש להפעיל בו זמנית שני כוחות, אחד הזוכר את התלות הגדולה בין המתים לבין החיים, והשני יכולת השכחה וההתנתקות מתלות זו. בנקודה זו בה המתים נשרפים, יש לגייס את כל משאבי הגוף והרוח כדי לא ליפול לבור יחד עם המת, למקום בו נשען החי על המת, וכאן אפשר לדבר על ערבות הדדית וסולידאריות אשר תיצור רשת תמיכה לשותפים ביער העד. בתמונה זו מוצגת צלע נוספת, המהווה נדבך חשוב אליבא דעמיחי להגדרת הזהות וההשתייכות, הצלע של אלוהים.
לאלוהים פנים רבות בהיסטוריה היהודית, הוא אחד המגדירים והמזהים את העם היהודי כעם. אבל אצל עמיחי בניגוד לתפיסות תיאולוגיות ופילוסופיות בדבר זהותו של האל, אלוהים של עמיחי הוא הארוס הבלתי נראה אבל המורגש מאד. בריח "כְּמוֹ בֹּשֶׁם שֶׁל אִשָּׁה יָפָה שֶׁעָבְרָה פַּעַם/ עַל פְּנֵיהֶם וְאֶת פָּנֶיהָ לֹא רָאוּ,/ אַךְ בָּשְׂמָהּ נִשְׁאַר, מִינֵי בְּשָׁמִים,/ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׁמִים ".
התיאור הזה של אלוהים כבושם של אישה שמתגעגעים אליו, מציב כאן נדבך נוסף ומהותי ביותר בפאזל הזה המרכיב את תמונת העמיות. נוכחותו כארוס משרטטת מחדש את מארג היחסים בין האדם לבין אלוהיו. עמיחי נשען כאן על מודל המצוי בשיר השירים ובו מתוארים היחסים בין אדם לאלוהים כיחסי אהוב ואהובה העורגים ומשתוקקים זה לזו וזו לזה. גם שם בשיר השירים אין בסופו של דבר מימוש של הארוס, אבל אי המימוש יוצר געגועים והשתוקקות מתמדת. ראוי לציין כי הזמן המתואר בבית זה מיוצג על ידי פסוק הנאמר בזמן ההבדלה "בורא מיני בשמים". היינו אלוהים כאובייקט מועד לגעגוע, מצוי על קו הגבול המבדיל בין קודש לחול. זהו ממד זמן רגשי בו הנפש מתפשטת מקדושתה ומכינה עצמה לימי החול. רגע זה המכיל זיכרון אשה, עשוי להוות גורם משיכה אל קו התפר נוכח - נעדר זה, גורם משיכה לכל מי שגעגוע בליבו. דימוי זה יכול להוות מודל לעניין עמיות. אם נשכיל למצוא את מטפורת הארוס, את אותו בושם של אשה בעמיות היהודית, ניתן יהיה ללכד סביבו את פזורות גדולות יותר של העם היהודי. אינני מוציא מכלל אפשרות שיהא זה אותו אלוהים שבשירו של עמיחי. אלוהים כזה מאפשר לעצב במישור הארצי מערכות יחסים וקשרים שונה מזו המחנאית, המפלגת, המתבדלת והמתנכרת. זו מערכת יחסים שמרטין בובר כינה אות: "אני-אתה" לעומת "אני – הלז". יחסי "אני –אתה" יכולים להתקיים כאשר אלוהים מהווה את הצפון והמצפון. אלוהים כזה מאפשר להרחיב באופן ניכר את מעגל חברי מועדון העם היהודי, משום שהוא מחזיר את אלוהים שנבעט על ידי יהודים רבים מחוץ למגרש הקיום שלהם. אם מציבים אותו באופן כזה שיש בו יסוד כל כך ארוטי, אזי אלוהים זה לא יהיה רק אלוהי ההלכה, או אלוהי תיקון עולם, או אלוהי ההיסטוריה, אלא הוא יהיה גם זה, וגם זה וגם זה, אלוהי כל אדם המצוי במסע החיים בתוך מציאות כאוטית, מופרטת ומנוכרת. זהו אלוהים יהודי משום ששפת האם שלו ושלנו היא שפת התרבות היהודית. יש להניח שתפיסה פלורליסטית זו מהווה קושי ואתגר רציני למי שמצוי בקצות קשת הגוונים המרכיבים את העם היהודי: החרדים ואולי אף האורתודכסים מצד אחד ואתאיסטים, חילונים וסתם אדישים מצד שני. אבל, כאן ראוי להציב משוואה לשיח ודיון נוקב. על פרשת הדרכים עליה עומד העם היהודי היום, ולמיטב שיפוטי והבחנתי בפרשת דרכים זו, אחת הדרכים קרובה לפי התהום, יש לשאול מה חשוב יותר, האמת האבסולוטית שכמובן אינה קיימת, אלא בעולם האידיאות האפלטוני, אמת המציבה רק דלת כניסה אחת וחדר אחד להשתייכות לעם היהודי, מה ששולל את רוב מניינו ובניינו של הציבור הרואה עצמו כיהודי, או הרחבת הקוד והסיסמא בכרטיס ההשתייכות לעם היהודי, השתייכות אשר תחזק לעניות דעתי את יסודות הקיום ותיתן תנופה גדולה לרנסנס יהודי.
הבית הבא בשירו של עמיחי מחזק את סוגיית הזיכרון והרציפות הנמשכת לאחור עד מצרים: "אָדָם יְהוּדִי זוֹכֵר אֶת הַסֻּכָּה בְּבֵית סָבוֹ./ וְהַסֻּכָּה זוֹכֶרֶת בִּמְקוֹמוֹ/ אֶת הַהֲלִיכָה בַּמִּדְבָּר שֶׁזּוֹכֶרֶת/ אֶת חֶסֶד הַנְּעוּרִים וְאֶת אַבְנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית/ וְאֶת זְהַב עֵגֶל הַזָּהָב וְאֶת הַצָּמָא וְהָרָעָב/ שֶׁזּוֹכְרִים אֶת מִצְרַיִם". ללא עבר אין הווה ואין עתיד, ללא זיכרון אין חזון, וכבר נאמר בספר משלי: "באין חזון יפרע עם" (משלי כט'). מערכת קואורדינאטות של עם נבנית על סמך הזיכרון, אשר באמצעותו הוא גם זוכר את הדרך לביתו, הפרטי והלאומי. המשוררת זלדה
[3] כותבת: "לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל/ מְשֻׁלַּחַת כָּל רֶסֶן/ פֶּן יִבְלַע עָנָן/ אֶת הַפַּס הַדָּקִיק שֶׁבְּלִבִּי/ שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרַע ./ אֵין לִי קִיּוּם/ בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי." גם הקיום המוסרי, מותנה בחוויה קולקטיבית, אותה נקודה בזמן שממנה החלו השבטים השונים לבחון את האמנה המשותפת שלהם, את החוקה, ההלכה והאגדה המכוננים את ברית הגורל וברית הייעוד שלהם. כאן מערכת הצפנים פונה אל סמלים, חגים וקודים מוסריים. בבית זה מניח עמיחי לבנים נוספות לשירו הגיאולוגי, לבנים שיכולות לאפשר שיח עמיות שבבסיסו שאלת הסמלים, האתוס והשפה שיהוו בסיס לשיח בין קרובים ורחוקים הגרים בכמה בתים בדירות שונות זו מזו, במקומות שונים בעולם, אך לכולם יהיה אינטרס לשמור זה על ביתו של זה, כי אלה קשורים בטבורם לבסיס משותף וכל נזק שייגרם לבית אחד ישפיע על בית אחר. מהו אותו קשר. ומהו אותו אינטרס? אלה שאלות שראוי להם להתברר באופן תמידי בין דרי הבתים והדירות – הם העם היהודי.
הבית הבא בשירו של עמיחי הולך ומחדד יותר את סוגיית העמיות: "הַיְּהוּדִים הֵם לֹא עַם הִיסְטוֹרִי/ וַאֲפִילוּ לֹא עַם אַרְכֵיאוֹלוֹגִי, הַיְּהוּדִים/ הֵם עַם גֵּיאוֹלוֹגִי עִם שְׁבָרִים/ וְהִתְמוֹטְטֻיּוֹת וּשְׁכָבוֹת וְגַעַשׁ לוֹהֵט./ אֶת תּוֹלְדוֹתֵיהֵם צְרִיכִים לִמְדֹד/ בְּסֻלָּם מְדִידָה אַחֶרֶת". עמיחי מיטיב להגדיר באופן תמציתי את הקוד הגנטי של העם היהודי. ההתבוננויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות, אינן יכולות לספק לנו את תמצית ההוויה של מהם או מיהם יהודים. אלה התבוננויות מרוחקות ואילו התבוננות גיאולוגית מאפשרת לחוש את הסיסמוגרף המצביע על תנודות בהר הגעש הזה ובו היהודים. בהתבוננות זו על העם היהודי דרך הפריזמה של יהודים ולא של יהדות, מצטרף עמיחי לאישים כמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, חיים יוסף ברנר ואחרים ששינו את נקודת המבט בכל הקשור לשאלות העם היהודי. במקום המושג המופשט 'יהדות' הם הציעו להתבונן אל הוויה חיה ונושמת, אינדיבידואלית וייחודית של בני אדם חיים, אל היהודים. במשמעות זו יהדות היא כל מה שיהודים מטעינים לתוך המושג, מטעני רוח, תרבות וקיום. הלבה הגועשת היא בעצם אותם יסודות חיוניים, תוססים וגועשים של חברה המאפשרים המשכיות ותחייה. חלק מיסודות אלה נמצא בטקסטים לאורך הרצף ההיסטורי מהתנ"ך ועד ימינו, בנבואה בשירה, בהגות בהלכה, בספרות ובשירה העברית המודרנית המשוחחת עם השכבות הקדומות. שם נמצא את שירת הנפש של העם. מכאן ניתן ללמוד כי לצורך הבנת הנפש והגוף של הקולקטיב המפוזר ומפורד, הקרוי עם יהודי, יש לחקור את השכבות האנכיות של העם, וכדברי ברל כצנלסון אשר ב1934 כתב את הדברים הבאים
[4]: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?" ברל האמין ביוזמתו ובחירותו של האדם לעצב את השכבה הגיאולוגית שלו, לא מתוך הטלת מרות עליו, אלא לפעול בתוך המציאות מתוך בחירה אקטיבית ומחויבות ברוח דברי חז"ל: "לא עליך לגמור את המלאכה, אך אין אתה רשאי להיבטל ממנה". (מסכת אבות ב כ"א.)
אני רואה בבית זה המלצה לא להסתפק בהיסטוריה, ולא בארכיאולוגיה, אלא ראוי ורצוי לחקור גם את הליבה הלוהטת של ההר הזה. חקר הליבה או הלבה הזו יכולים ללמד אותנו כיצד לשרוד וכיצד ליצור, כיצד לשמור וכיצד לחדש. והליבה והלבה מצויים בין היתר במבנים קהילתיים, בצורות חיים שונות, בתקשורת, בעיתונות, בקולנוע בספרות ובאמנות וכיו"ב..
בגלל קוצר היריעה, אני מדלג על בית אחד בשיר ומגיע אל אותו בית מפורסם ואני מצטט את כולו: "לִפְנֵי זְמַן מַה פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה יָפָה,/ שֶּסָּבָה עָשָׂה לִי בְּרִית מִילָה/ זְמַן רַב לִפְנֵי שֶׁנּוֹלְדָה. אָמַרְתִּי לָהּ,/ אַתְּ לֹא מַכִּירָה אוֹתִי וַאֲנִי לֹא מַכִּיר אוֹתָךְ,/ אֲבָל אֲנַחְנוּ הָעַם הַיְּהוּדִי,/ סָבֵךְ הַמֵּת וַאֲנִי הַנִּמּוֹל וְאַתְּ הַנֶּכְדָּה הַיָּפָה/ זְהֻבַּת הַשֵּׂעָר: אֲנַחְנוּ הָעַם הַיְּהוּדִי".
רבים מהמצטטים בית זה כמוטו להגדרת העמיות, מתבססים על המפגש בין שני אנשים שאינם מכירים זה את זה, אך יש ביניהם משהו משותף והוא זה המגדיר את השתייכותם לאותו עם. המשותף על פי שירו של עמיחי הוא סבה של האשה אשר מל את האיש, הדובר בשיר, כשהיה תינוק. זהו מפגש מקרי שסיכוייו להתרחש זהים לסיכוייו לא להתרחש.
כיצד מזהה הדובר של עמיחי את האשה כנכדתו של האיש שמל אותו? עמיחי משרטט כאן מבנה של עם הבנוי במידה רבה על מקריות של מפגש, אולי על דמיון בין הנכדה לסבה שהכניס את הדובר לקהל ישראל באמצעות הברית בבשר. היינו, שלשה דורות משתתפים במפגש, כאשר הדור הראשון הוא הסבא המקשר בין הנימול לבין הנכדה. אפשר היה להסתפק בכך ולומר שהגדרת עמיות כרוכה בחיפוש המכנה המשותף בין אנשים שפערים שונים מבדילים ביניהם, אך משתייכים לאותה קבוצה. אולם עמיחי יוצר כאן תמונה מורכבת יותר. האם היה הדובר פוגש את האשה אם היא לא הייתה יפה? מדוע מציין עמיחי את יופייה של הנכדה זהובת השיער. איזה תפקיד יש כאן ליופי? אני מרשה לעצמי לדרוש כאן מדרש: ילדה זהובת שיער או נסיכה זהובת שיער מופיעה באגדות רבות בהן היא מגלמת את היפה ואת הנאצל, את התום ואת הטוב. זו הנערה הבתולית הניצבת מול סכנות ומכשולים שבסופם היא צולחת אותם בעזרת דמות גואל כלשהו. הסיפור שעובד לסרט: "הנסיכה הקסומה" הוא מקרה מדגים מני רבים.
ניתן היה להעמיק ולפתח כיוון זה ולומר שהמפגש של הנימול היהודי עם האשה היפה זהובת השיער, הוא מפגש גורלי, מפגש שבעקבותיו יש איזו גאולה המחברת בין שני רחוקים.
אולם ברצוני להציע כיוון אחר בו הנכדה, האשה היפה היא הארוס המביא לחיבור, ארוס זה מצוי בדור הצעיר העתיד לשאת הלאה את ברית הגורל ואת ברית הייעוד. האישה היפה היא זו המהווה את התמריץ ואת המניע להגדרת הזיקה, הקשר וההשתייכות וממנה אל המחויבות והאחריות. מוטיב, הפיתוי, התשוקה והארוס ראינו כבר בבית אחר בשיר זה של עמיחי. גם שם הארוס קשור לאשה, אמנם רק לבושם שלה, אך הבושם הוא הנותן לה את הנוכחות. שם הארוס מתייחס ליחסי אדם לאלוהים, כאן הוא מציב את הארוס בזיקה האנושית, במשיכה בין האיש הנימול, הזכר, זה הנושא את הברית על בשרו לבין הישות הנקבית היוצרת חיבור וזיווג בין דורי.
מכאן יוצא שאחד הבסיסים לבניית הווית עמיות יהודית הוא המפגש. מפגש אמיתי מותנה בקיומו של ארוס. הארוס יכול להתקיים כאשר מתפשטים מהגנות ומסיסמאות ופותחים את הלבבות אל האחר, מורידים את הדגלים המכסים על נקודות התורפה ומשוחחים. בשיחה כזו יכולים למצוא את המקשר והמקרב בין שתי ישויות שונות. בשיחה כזו ניתן לבחון מושגים הקשורים למעגל העם. שיחה כזו יוצרת תחושת השתייכות, מחויבות ואחריות. כדי שהדיבור יצליח לברוא דברים חדשים בבחינת דיבור יוצר ובורא נחוצה שפת תרבות משותפת, שפה שבה נברא האתוס העברי היהודי מבראשית ועד שפת הנבואה והכתובים. שפה בה נחתמו הבריתות ברוח ובבשר, באותיותיה נכתבה חוקתו של העם. בשפה הזו מובלע פוטנציאל של יצירה מחודשת שיכולה לחבר בין רחוקים.
"וּמַה בִּדְבַר הָאֱלֹהִים"? חוזר ושואל עמיחי שלש פעמים בשיר, היינו מה מקומו האל בגיאולוגיה הזו. כשפעם הוא מצוי בבושם האשה, פעם הוא מצוי בהסכם הגירושין מגן עדן, שם נקבע מתי ימשיך ויראה את בניו: "רַק פַּעַם/ אַחַת בְּשָׁנָה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים". ובפעם השלישית נשאלת השאלה בעקבות הקשר הנרקם בין הנכדה לבין הדובר. ראוי לשים לב שהמלה "בִּדְבַר" טעונה כפל משמעות. בשפה היומיומית הצירוף 'בדבר האלוהים' יכול להתפרש במשמעות של 'מה בקשר לאלוהים' או 'מה בעניין אלוהים'. אולם 'בדבר האלוהים' מכוון כאן גם לדיבור של אלוהים שהוא הדבר המקודש ביותר באמונה דתית. ועמיחי משיב בשירו:"פַּעַם שַׁרְנוּ/ "אֵין כֵּאלֹהֵינוּ" עַכְשָׁו אָנוּ שָׁרִים, "אֵין אֱלֹהֵינוּ"/ אֲבָל אָנוּ שָׁרִים, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן שָׁרִים". העדרו של אלוהים לא מפסיק את השירה, אלא באופן פרדוכסלי יוצר איזה מודל רליגיוזי הבנוי על מתח שבין כפירה להתגלות דתית חדשה באמצעות השירה.
את המודל הזה ניתן לדעתי להכיל גם על הבניית מושג העמיות ובניית הווית העמיות. כלומר דווקא חווית ההיעדר היא היוצרת את התשוקה ליצירה, משום שיש באדם תמיד איזו משיכה להשלים את החסר בו באמצעות האחר ואפילו באמצעות האין, כנאמר בשיר. על כן האחריות והמחויבות שלנו, כמו של כל דור ודור, לחזור אל המעמד המכונן של העם, אל ליבתו שיש בה שברים ויש בה יצירה ענפה, ומאלה למשוך חוט באמצעות עשרים ושתים אותיות יסוד של השפה העברית, כנאמר בספר יצירה (ב' ט') :"וכולן חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה" אתן להמשיך ולחתור אל שירת עצמנו.


[1] משה יצחקי הוא משורר, ראש החוג לספרות במכללה האקדמית לחינוך 'אורנים', עוסק שנים רבות בחינוך יהודי, יזם וייסד תכניות חינוכיות בנושא עמיות יהודית ב'אורנים' כולל מקבץ ללימודי העם יהודי בימינו במסגרת תכנית 'גוונים' בשיתוף עם הסוכנות היהודית ומשרד החינוך. בין מייסדי קהילת 'ניגון הלב' בנהלל, ובית קהילה 'אל מול תבור' בעמק יזרעאל ומוביל קבלות שבת שם. עורך 'קו נטוי', כתב עת לספרות ולאמנות של מכללת אורנים.
[2] יהודה עמיחי, (תש"ן-1989), גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, שוקן, תל אביב – ירושלים, עמ' 136.
[3] זלדה, (תשמ"ד), שנבדלו מכל מרחק, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ' 14.
[4] ברל כצנלסון, (1975), שנות המחנות העולים א', הוצ' הקבה"מ, ת"א:, 428.


המאמר פורסם בקובץ מאמרים על עמיות יהודית, במסגרת בית הספר ללימודי העם היהודי (מיסודה של קרן נדב), בית התפוצות, תל אביב, תשס"ח.