אבא קובנר, עגנון והבעל שם טוב

אצל הסופר שמואל יוסף עגנון מצאנו רשום בפנקסו סיפור חסידי ישן:

כשהרגיש הבעל-שם-טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על ישראל והגיעה השעה לחשבון-נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את לבו בתפילה מיוחדת, ובקשתו של הבעל-שם-טוב פתחה את שערי השמים והרחמים.

דור אחד אחרי הבעל-שם-טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח-נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ'. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל-שם-טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה.

ושוב עבר דור אחד והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח-נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר: "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום ששם אירע הדבר - ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה.

אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז'ין נתבקש לפעול כדי למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז'ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי את הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון-נפש, התיישב בכיסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם את עיניו וכה אמר: "בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה כבר שכחנו ואפילו אין אנו יודעים היכן הוא המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שאירע עדיין יודעים אנו לספר!" [...]

ואכן הסיפור שסיפר דור אחרון פעל את פעולתו לא פחות ממעשי הצדיקים.

עוד דור, ולא יהיו בינינו האנשים שיודעים את הדרך ליער, שזוכרים את המקום שבו אירעו הדברים, וספק אם יהיה מי שיעיד על הכוונות האמיתיות של תפילותיהם.

אבא קובנר – מגילות העדות

פסל על קברו של גניקולוג בבית הקברות הצ'כי לחשובי האומה בוישהראד - פראג

מדרש פראג

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְשַׁחְרֵר
בְּגַבֵּךְ תֶּפֶס הָאוֹצֵר שְׁנַיִם
מִפִּלְאֵי הַיְּקוּם, (הַיֶּתֶר נִגְלוּ
מֵעַצְמָם). מַחְשַׁבְתִּי שֶׁנּוֹתְרָה
מַפְלִיגָה לַמָּקוֹם בּוֹ הֵנִיף
אָלֶכְּסַנְדֶּר חַרְבּוֹ בְּאִבְחָה
אַחַת לַחְתֹּךְ, מַה
שֶּׁאֶצְבְּעוֹת יָדָיו כָּשְׁלוּ
לְהַתִּיר. בְּמָקוֹם אַחֵר
אֶצְבְּעוֹת יָדַי מַמְשִׁיכוֹת
לְנַסּוֹת לִפְרֹם קֶשֶׁר יָשָׁן
בְּחַבְלֵי אַהֲבָתִי שֶׁהִסְתַּבְּכָה
וְהִתְהַדְּקָה עַד זוֹב דָּם.
אֲנִי מַכִּיר אֶת עַצְמִי,
שֶׁלֹּא כְּמוֹ אָלֶכְּסַנְדֶּר, אֶצְלִי
הָאֶצְבָּעוֹת יִכָּרְתוּ, אַךְ אַתְּ
Deus ex machina
מִי יִמְצָא. רֶגַע לִפְנֵי, אַתְּ מַתִּירָה,
מְגַלָּה בְּעַצְמֵךְ אֶת הָאָצוּר וְהַנָּצוּר.
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה אַתְּ קוֹשֶׁרֶת
אוֹתִי שׁוּב רְצוּעוֹת
רְצוּעוֹת לעירך, לגנך

לְעוֹרֵךְ לכינורי לשירך

וּמְפִיקָה מִשְּׂפָתַי הַלֵּל

וּפְסוּקֵי דְזִמְרָה

הגולם מפראג חי או מת

א.
וְיוֹם אֶחָד שָׁכַח הַמְּתַכְנֵת לְהָסִיר שְׁבַב. אֱמֶת
מִמֵּצַח יְצִירוֹ. גַּם מִמֶּנִּי לֹא פָּרְחָה אָז אוֹת
לָשׁוּב אֶל גּוּשׁ הַחֹמֶר כִּכְלִי בִּידֵי יוֹצְרוֹ לִרְאוֹת.

ב. או מ.

מִי בָּרְאוּ אוֹתָנוּ כָּכָה חֲצוּיִים.
מִי נִסֵּר אוֹתָנוּ כָּכָה וְהִסְתִּיר.
מִי נָפַח בָּנוּ רוּחַ וְהֶחְסִיר
וְהִטְבִּיעַ בְּמִצְחֵנוּ אוֹת
לְהִוָּלֵד וּלְחַפֵּשׂ עַד כְּלוֹת.

ג. או ת.

תור האותיות לפרוח. לִנְדֹּד.

לִמְצֹא וּלְאַבֵּד, לְהֵרָדֵם. עֵר
לֵב לְהִשָּׁאֵר. לִשְׁכֹּחַ וּפִתְאוֹם
לְהִזָּכֵר, בְּנִצְנוּץ, בָּרֵיחַ,
גּוּף נִשָּׂא בָּרוּחַ. לָתוּר
אַחֲרָיו עַד מוֹת, עֵד
גִּלְגּוּל הַמְּחִלּוֹת. לְהַכּוֹת
עַל חֵטְא! לְהַתְחִיל
הַכֹּל מֵאָלֶף בֵּית.
נוּ בֶּאֱמֶת!

מתוך: אלבום פראג 2

Jakub Schikaneder, Otonula , 1890-5 (צולם בגלריה הלאומית של פראג)

אלבום פראג

תמונה 7


וְאָז הֵבַנְתִּי כִּי סוֹד הַגֵּאוּת אֵינוֹ טָמוּן
רַק בַּתְּמוּנוֹת הַגְּלוּיוֹת לָעַיִן, לֹא, זֶה לֹא
סוֹד הָרַעַד, סוֹד הַבְּעִירָה אֵינוֹ מָצוּי
בְּמֵי נְהַר הַמוֹלְדַאוֹ שֶסְמְּטָנָה הִלְחִין, אוֹ
מֵי הָאֶלְבֶּה הַזּוֹרְמִים אֲדִישִׁים לִתְשׁוּקוֹתֵינוּ.
הַצִּפּוֹרִים יָעוּפוּ שָׁם גַּם אִם לֹא נִשְׁתּוֹקֵק
לִמְעוֹפָן. אָכֵן, יֵשׁ בַּנִּגְלֶה מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתָן וְלֹא
יוֹעִיל אִם נַעֲמִיק חֲקֹר לְגַלּוֹת אֶת הַנִּסְתָּר
מִתַּחַת לַנִּימְפֵאוֹת הַפּוֹרְחוֹת, כָּל כָּךְ פּוֹרְחוֹת
גַּם בִּלְעָדֵינוּ בִּבְרֵכַת הַגַּן לְיַד הַפָּאבּ בָּעֲיָרָה
לִיטוֹמִיזִ'יצֶה. הַשִּׂמְחָה אָמְנָם תִּגְאֶה בָּנוּ לְיָפְיָן
הַמִּשְׁתַּקֵּף בַּמַּיִם וְלָמָּה נְחַפֵּשׂ בַּמִּכְמַנִּים אֶת הַגָּנוּז
מֵעֵבֶר לַמַּרְאוֹת. אוּלַי בְּכָל זֹאת בַּפָּשׁוּט טָמוּן הַסּוֹד.
הִנֵּה. עַכְשָׁו. אִתָּךְ, אֲנִי פּוֹקֵחַ אֶת הָעַיִן הַשְּׁלִישִׁית לִרְאוֹת, וְאָז
צִפּוֹר הָאֵשׁ, צְנוּפָה, צוֹלֶלֶת בִּכְנָפַיִם בּוֹעֲרוֹת אֶל שָׁמַיִם הֲפוּכִים

יש סנוניות בטרזין

אתמול, מהאייפל של פראג על גבעת פטז'ין,

עפתי כציפור או שושנה, נוסק על תרמיקה

העולה מהגגות האדומים של מאלה סטראנה.

היום בתאי המוות הפתוחים בטרזין, ראיתי

סנוניות בונות את קיניהן מחומר המקום וקני קש

משדות העמק שסביב. עוד מעט יישמעו

ציוצי הגוזלים ומשק פרישת כנפיים ראשונה.

מוטרדות מהזוכרים, מורי הנבוכים שבפתחים,

הן פורשות זנב טוקסידו, מעופפות לצוד

חרקים לסעודה במקורן ועוד קנה רצוץ של קש,

אות חיים מהמתים שהיו כאן.

אות חיים לממשיכים מכאן.

אל נא תקבלו בעיניים עצומות את הקביעה

כי סנוניות רבות מבשרות את האביב.

אך אל נא תוותרו על התקווה שבוא יבוא.

והורדים הבוקעים מתוך המצבות על פני האדמה,

עונים אמן באודם פריחתם.

צילום הסנוניות: אילנה לוי

אלבום מסע: בעקבות עולמות יהודיים בצ'כיה (פראג וטרזין)

הגם משה בנביאים? פרופסור ראובן שהם על שירתו של משה

הגם משה בנביאים? או פחד גבהים בשיריו של משה יצחקי

על הספר: נהרות נשאו קולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009

בגלל ההיסטוריה הדפוקה של העם היהודי, הספרות העברית לדורותיה אִמצה לעצמה את דיוקן המשורר-הנביא, "הצופה לבית ישראל". ובשל מחקרי האובססיביים בדמות זו, אני צד את דיוקנו, גם אם הוא נחבא אל הכלים בכל מקום אפשרי. את עקבותיו של "הצופה" הזה ניתן למצוא גם בשירתו של משה, על-אף שעדיין לא מצאנו נביא שכינויו הוא מויש'לה. משה, כמובן, מויש'לה – לא. אף כי אצל ביאליק מצאנו נביא חביב, אופציונאלי, המכונה "שמוליק", לא שמואל, והוא שם רק ילד- ספיח ואם תרצו אפילו "סחיש".

חד וחלק, אינני בא לטעון שהדובר האופייני לשירתו של משה יצחקי הוא הנביא. ההפך הוא הנכון. דוברו האופייני הוא האדם האזרחי, שמעדיף את יום הקטנות, את המקום הקטן, את הצנצנת של ריבת החבושים שהוא רוקח במטבחו על חשבון הנבואה הצופה למרחקים ארוכים, למשל:

בֵּין נבואות נחמה לבין רִבָּה נִרְקַחַת,/ אני מעדיף את רֵיחַ הַגּוּיָבוֹת/ וְהַחַבּוּשִׁים הַמִּתְבּוֹסְסִים עכשיו בַּסִּיר על אש קטנה. בתוך סֻכָּר נוזלי/ מְבַעְבַּעַת תִּקְוָה, חלום נִרְקָם,/[...] וְהַחֵךְ מֵכִין בַּלּוּטוֹת/ לִפְגֹּשׁ נְבוּאָה בְּטַעַם רִבַּת חַבּוּשִׁים/ וְגוּיָבוֹת, שֶׁאֶצֹק לְצִנְצָנוֹת, / שֶׁיְּחֻלְּקוּ/ בַּכִּכָּרוֹת וּבִצְמָתִים מְרֻמְזָרִים,[...]. // בַּיוֹם הזה גם רִבָּה שֶׁמֻּגֶּשֶׁת לַאֲנָשִׁים/ מְרִירִים על פרשת דרכים, היא נבואה./ גם אור צָהֹב בָּרַמְזוֹר הוא נבואה. (יצחקי, משה. 2009: "בין נבואה לריבה", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 47).

משמע, מדובר בהעדפת החולין המנחם, על פני "יום הגדולות" של "אחרית הימים" של "הזמן הקדוש", ההרואי. אבל, גם דובר אזרחי זה, מתקשה לחיות רק את יום הקטנות של נבואה בטעם רבת חבושים. הדובר היצחקי מגלה קרבת משפחה על דרך השלילה לדובריהם של גרינברג ושלונסקי, שהפכו את החול לקודש, בניגוד לדרך המלך של השירה העברית עד זמנם שהפכו את הקודש לחול ואף הרחיקו לכת עד כדי טִמּוּאָה של הקדושה. דוברו האופייני מקדש את הגופני, את חומרי החיים הבסיסיים. דוגמא לכך, בשיר "ההיסטוריה אולי", המתכתב עם "עמל" של שלונסקי שרקעו המקומי, "גלבוע", אינו רחוק מ"אחוזת ברק", ביתו של המשורר, הממוקם בין גבעת המורה לתבור:

הַהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי חוֹזֶרֶת/ אֲנַחְנוּ לֹא. [...]/ אֲנַחְנוּ לֹא הִיסְטוֹרְיָה שֶׁאוּלַי חוֹזֶרֶת/ כְּמוֹ סֶרֶט בְּהִלּוּךְ אִטִּי/ מֻקְרֶנֶת לְאָחוֹר./ רָאִינוּ חֲלוּצִים סוֹלְלִים כְּבִישִׁים כִּרְצוּעוֹת תְּפִלִּין וְחֹנִי מִתְפַּלֵּל לַגֶּשֶׁם. / [...] / כְּבָר הִתְפּוֹצַצְנוּ עַל הַר, הִנַּחְנוּ / מִטְעָן חוֹרֵג עַל בַּיִת, הִתְעַקַּשְׁנוּ לִגְזֹל/ נַחֲלוֹת קְדוּמִים מְדַמְּמוֹת, קָשַׁרְנוּ טוֹטְפוֹת / הִיסְטוֹרְיָה שֶׁאוּלַי חוֹזֶרֶת. [...] (עמ' 43).

טקסט זה מתכתב עם שירו הידוע של שלונסקי "עמל":

"הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת/ [..]/ עוֹטְפָהּ אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית/ בָּתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת,/ וכִרְצֻעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים סָלְלוּ כַּפַּיִם " ("עמל" ד', מן המחזור "גלבוע").

מדובר כמובן בהתכתבות שוללת: בעוד הדובר השלונסקאי מקדש את החולין ושר המנון לעמל החלוצי המפרך, המנכס לעצמו את הגלבוע, הנביא היצחקי, הגם שאף הוא מקדש את החולין, כבר מביט אחורה בזעם ונושא משא תוכחה, מעין תוכחת "האזינו", של משה אדון הנביאים, כשהוא מוקיע את עיוותי ההתיישבות ששלונסקי שר לה שירי הללויה, התיישבות שהפכה בימינו להתנחלות מעוותת, לגזל קרקעות ולשפיכות דמים לתאבון.

הצופה העוברי של יצחקי, כמו רבים וטובים לפניו, בורח מן הנבואה או מכחיש אותה, בניגוד לאליהו הנביא ששמע "קול דממה דקה" ונכנס בכל מאודו בשער הנבואה שנפתח לו, דוברו של משה מסרב, כביכול להיכנס:

בַּשַּׁעַר שֶׁנּוֹעַד רַק לִי, לֹא/ נִכְנַסְתִּי/ [...]/ לֹא רָאִיתִי דֶּרֶךְ רַק בַּת קוֹל/ דְּמָמָה דַּקָּה/ בַּיַּעַר אֵלָיו/ נוֹעַדְתִּי וְאֵלָיו/ מֵעוֹלָם לֹא/ הִגַּעְתִּי/ מִמֶּנּוּ לֹא/ יָצָאתִי (יצחקי, משה. 2009: "דרך", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 52).

ההתכתבות עם המודוס הנבואי מתרחשת כבר בספרו השמש יבוא ויפנה. שם הוא מצליף באלוהים לפי מיטב המסורת שראשיתה באברהם, אבי יצחק, מסורת שהפכה לנורמה בשירה העברית החדשה בעיקר מביאליק ("בעיר ההריגה", "על השחיטה" וכדומה). כך למשל בשיר "האם אתה שומע? עבור":

קָדְקֹד שָׁמַיִם כָּאן גַּפְרוּר אֲדָמָה,/ הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? עֲבֹר // אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֱלֹהִים/ אֶת זַעֲקַת הַנִּשְׂרָפִים, הָעוֹלִים אֵלֶיךָ בֶּעָשָׁן.

יש בשיר הדים לשירי התוכחה שנושא דוברו של גרינברג כלפי אלהים ב-רחובות הנהר ולשירו החזק של בארי חזק "ריבונו של עולם". וברוח התוכחה של בן אנוש כלפי אלוהיו, בספר ועל סביבותיו שב (2004), בשיר שכותרתו "שפתי עודן אילמות", פונה הדובר אל צילו ומבקש "מאין יבוא עזרי"? כשהוא תוהה, כמו חנה, אם שמואל, האם יבוא בכלל עזרו מאת המושיע והמשלח האולטימטיבי:

רְאֵה צִלִּי שְׂפָתַי עודן שותקות אבל/ עודן נעות [כמו שפתי חנה, אמו של שמואל בשילה: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵע] לִשְׁאֹל האם בכלל יבוא/ עֶזְרִי, עוֹשֶׂה שָׁמַיִם אולי הוא נָם/ עָיֵף מֵהַקְרִיאוֹת הנואשות על חוף הים/ שׁוֹמְרִי, צִלִּי נותר ללא אֲנִי ורגלַי עומדות/ נוטות לָמוּט.

הנה כי כן, במסגרת ההאזנה למקורות וההתכתבות הענפה עימהם, אין זה מפליא שבאחד מערוצי התקשורת ישודרו גם תשדורות המתייחסות אל המודוס הנבואי. אין זה תדר מרכזי, אולי אפילו צדדי, אבל הוא בעל פוטנציאל שאולי אפילו משה יצחקי עדיין אינו מודע לו עד הסוף. כל משורר בעל מצפון, בעל "אני עליון" שלא סולף ועוקם על ידי המקורות, "אני עליון" שחושל על ברכי הספרות העברית ההומניסטית לדורותיה, לא זו הפונדמנטליסטית, (משמע: ביאליק, ברנר ושאר מוכיחי העם הזה ואוהביו) יתקשה לאורך זמן להסתגר בביתו ולרקוח נבואות של ריבת חבושים וגויבות. אמנם אחרי ביאליק, גרינברג ושלונסקי מתקשה השירה הנבואית להרים ראש. אבל ניצניה בכל זאת נִרְאּים ב"אחוזת ברק" שליד שירת דבורה וחנה, ולכן אני תוהה: מה עוד צריך לקרות בארץ הזאת כדי שמשה יצחקי יצטרף באופן רשמי אל המועדון הרשמי של "הצופה לבית ישראל"? עד כמה פחד הגבהים שלו ימשיך ויחסום את דרכו להיכנס: "בַּשַׁעַר שֶׁנּוֹעַד רק לי", ושבו עדיין "לא/ נכנסתי" ממש, והדגש הוא על התיבה עדיין. כלומר הפוטנציאל קיים, היסודות הונחו, הקול הקורא דווקא משום שהוא "קול דממה דקה", נשמע, תחושת הייעוד קיימת, צריך רק להוציאה מן הכוח אל הפועל, כדוגמת השיר הבא:

בְּכָל חֶרֶב יושבת יוֹנַת "וְכִתְּתוּ"/ בְּכָל מַזְמֵרָה מֻבְלַעַת "וְחֲנִיתוֹתֵיהֶם"/ תחת כל עץ תאנה שמור מקום לְאִישׁ/ בָּאַחֲרִית. והימים נִמְנִים בָּאִים ויוצאים. // את היונה ראיתי אצל יוּנֶס מְמֻלֵּאת/ בְּאֹרֶז, בְּשַׂר כֶּבֶש וּצְנוֹבָרִים, וּכְשֶׁזָמַרְתִּי/ עַנְפֵי גֶּפֶן, נִצְנְצָה הַחֲנִית בְּלַהַב המזמרה. // וּמֵעֵץ הספקתי בְּחַיַי לִקְטֹף תְּאֵנִים/ נוטפות עָסִיס בִּשְׁבִיל להמתיק ימים כָּאֵלֶה/ וַאֲחֵרִים שאין קולם נשמע. (יצחקי, משה. 2009: "אחרית הימים", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 48).

ובין נבואה לנבואה אפשר גם לקנח בריבת חבושים וגויבות, למה לא?

ראובן שהם הוא פרופסור אמריטוס לספרות ושירה עברית מאוניברסיטת חיפה, כיהן בעבר כראש החוג לספרות עברית והשוואתית וכראש החטיבה האקדמית במכללת אורנים.

בימת שיר